"זה היה עוד בוקר קריר בחודשי הסתיו כשפקחתי את עיניי ושכבתי לצידך. הסתכלת עליי במבט חם ואוהב וחיבקת אותי. אמרת לי שלא יכולת לבקש מישהו כמוני שתמיד שם כשצריך, כתף תומכת. בזמן שחיבקת אותי, הרגשתי שראשי נרטב. אלו היו הדמעות שלך. ניסיתי לנחם אותך כמו תמיד ונצמדתי אלייך חזק אפילו יותר. לבסוף קמת מהמיטה כשאני אחרייך והתחלת להתארגן. לא הבנתי לאן התכוונת שניסע בשעה כזאת בבוקר של יום שבת אבל זרמתי איתך. נכנסנו למכונית, הנסיעה לקחה לפחות שעה ומשהו..לא שמתי לב לכך ממש. לבסוף עצרת את המכונית בדרך עפר באמצע שממה ויצאתי החוצה. חשבתי שצחקת ושיש פה קאץ' אבל אז הבטתי בפנייך מבעד לחלון המכונית וראיתי את הדמעות מאיימות לצאת. הסתכלתי בחוסר הבנה מוחלט סביב וראית את השאלה בעיניי מה אנחנו עושים פה. את השניות שלאחר מכן לא אשכח לעולם, כשנסעת ברוורס, סובבת את הגה המכונית וברחת משם, נטשת אותי. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איפה אני בכלל. מצאתי את עצמי בחיפושים שיובילו אותי בחזרה אלייך. ימים חלפו מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה ולא הצלחתי להבין למה עזבת. המשכתי בחיפושים אחרייך אבל הבנתי שעבר זמן מאז הפעם האחרונה שאכלתי והרגשתי את שריריי וחושיי נחלשים. עבר כבר שבוע וחצי מאז, בוקר יום שלישי, כששכבתי שם בין שאריות האוכל הרקובות מסעודתי האחרונה. לפתע ראיתי דמות גדולה מתקרבת לקראתי. הייתה זו אישה. היא נראתה נחמדה. היא הושיטה את ידה אליי ואני התקרבתי. עבר זמן מאז חשתי מגע חם ומנחם. פתאום הרגשתי תחושת חניקה, כשראיתי את החבל שנכרך הדוק מסביב לצווארי ומגיע מהמשך המקל שהחזיקה האישה בידה. היא משכה בכוח ובכל פעם שניסיתי להתנגד הרגשתי את ריאותיי זועקות לאוויר פנימה. לבסוף היא הצליחה לסחוב אותי לאחוריי רכבה בעודי מנסה להשיב נשימות סדירות. כשהרכב עצר, שמעתי את זעקות נשמתם מרחוק וידעתי מיד איפה אני. היא סחבה אותי בנחישות לאורך המסדרון כשמאות, אם לא אלפי עיניים נעוצות בנו מבעד לסורגים בעודנו עוברים. שמעתי את המנעול נסגר מאחוריי והפחד השתלט עליי בשנייה. צרחתי ובכיתי את נשמתי לעזרה, לעזרה ממך, אבל לשווא. אף אחד לא היה שם לעזור לי ולמאות הנשמות פה. הפסקתי לספור את הימים, השבועות, מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה, אבל לא הפסקתי לחשוב עלייך. חשבתי עלינו. חשבתי על השנים הטובות שלנו יחד. חשבתי על אותו בוקר קריר בחודשי הסתיו, כשהחזקת אותי חזק כל כך עד שיכולתי לשמוע את הלמות ליבך. חשבתי בעיקר על ההבעה שלך מאותן שניות הצרובות במוחי. עד עכשיו לא הצלחתי לפענח אותה. לא הצלחתי להבין למה ברחת, נטשת אותי להתמודד מול העולם לבדי. לא הצלחתי להבין מה עשיתי לך. האם הכעסתי אותך? האם לא הייתי שם בשבילך מספיק? מאותו רגע ועד עכשיו לא הצלחתי להבין למה...למה עשית לי את זה? למה זרקת אותי והשארת אותי לחיות את שארית חיי פה, מבעד לסורגים, עם עוד מאות כמוני הממתינים ליום הדין? תמיד חשבתי שנהיה שם אחד בשביל השני, נשמור זה על זה ונחיה באושר זה לצד זה. הבנתי שטעיתי, ועל הטעות הזאת אשלם בחיי, כי אותי לא יאמצו. אותי אף אחד לא ירצה לקחת הביתה, וארבעת הקירות שהחזיקו אותי פה יחזיקו מישהו אחר עכשיו, מישהו כמוני..."
